<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — שבועות</h1>
<h2>דף יח.</h2>
[שבועות ל"ה ע"א] תניא נמי הכי [ראה] סיעה של בני אדם עומדים, ועדיו ביניהם, ואמ' משביע אני עליכם אם אתם יודעי' לי עדות שתבואו ותעידוני, יכול יהו חייבי', ת"ל והוא עד, ולא ייחד עדיו. נ"ל דהה"נ אם נשבע אדם שלא לדבר לפ' ופ', והיו עומדים בתוך סיעה של בני אדם, ומדבר לכל בני הסיעה, אינו עובר על שבועתו שהוא נשבע, אלא שלא ייחד הדבור להם, וכאן אינו מייחד ואינו כמדבר להם, וכן יכול לדבר להם ע"י כתיבה, דהא גבי עדים אמרי' מפיהם ולא מפי כתבם, ואע"ג דגבי גט יכול אדם לומר לעדים ע"י כתיבה כתבו ותנו גט לאשתי, כדאמרי' בפ' (הניזקין) [מי שאחזו (גיטין ע"א ע"א)], התם ודאי אין אנו צריכין אלא גילוי דעתו, ואפי' בהרכנת ראשו סומכין על הגט, אם הוא מיושב בדעתו, כדאמרי' התם, אבל הנשבע שלא לדבר עם פ', בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ולשון בני אדם כך הוא, לדבר לו בפיו, דומיא דהגדת העדים. וגבי שבועת העדות נמי אם שלח להם ע"י כתבו שיעידו לו, אינם חייבין, דלא עדיף כתבו משלוחו, ותנן, שלח להן ביד עבדו פטורים. והבא בהרשאה נמי, אע"פ שבא בכתבו של חבירו, אם לא שהרשה אותו על החוב והוא בעצמו נעשה תובע, לא היו מתחייבי' העדים מכח תביעת הא', אע"פ שבא זה בכתבו ובשליחותו, עד שישמעו מפי התובע ממש, כדאמרי' לעיל, והם ה"נ הנשבע שלא לדבר לפ' ופ', ומדבר להם ע"י כתב, או ע"י שליחות, אין זה כמדבר להם ממש, ובזה אם הם בתוך סיעה מדבר לבני הסיעה סתם ומותר, אבל אם אמר לכלכם אני אומר דבר זה, הויא ליה כמייחד ומדבר לכל א' וא', כדאמרי' נמי בשבועת העדות. ורבי' משה כתב נמי בסוף פ' ו' דה' נדרים [הי"ח], נדר שלא ידבר עם חברו, ה"ז מותר לכתוב לו, לדבר עם אחר והוא שומע הענין שירצה להשמיעו, וכזה הורו הגאונים. ועל כל זה נר' בעיני שצריך לעיין נמי על כונת הנשבע או הנודר, מה היתה כוונתו בשבועה זו, שמא היתה כוונתו שלא להודיע דבריו לאותו שנשבע עליו כלל, כגון אם השביעו חבירו שלא לדבר לפ' כלל, שהוא ירא פן יגלה לו סודותיו שהוא מעלי' ממנו, וכיוצא בזה, וא"כ היתה כונת הנשבע שלא להודיע לו דבריו כלל, ודמי למאי דתנן בנדרים פ' הנודר מן הירק [נ"ה ע"ב], קונם צמר עולה עלי, מותר להתכסות גיזי צמר וכו' עד ר' יהודה אומר הכל לפי (הנדר) [הנודר], טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולה עלי, מותר להתכסות, ואסור להפשיל לאחוריו, ובפ' קונם יין [נדרים ס"ג ע"ב] נמי תנן, היה מסרב בו חברו לוכל אצלו, ואמר קונם לביתך שאני נכנס, טיפת צונן שאני טועם לך, מותר ליכנס לביתו, ולשתות ממנו טיפת צונן, שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתייה, דאלמא אחר כוונת הנודר אנו הולכים בכל מקום.
<h2>דף לב:</h2>
[שבועות ט"ז ע"א] לאו מכלל דר' אליעזר סבר (לה) [לא] קדשה. פי' ולפיכך הוצרכו לקלעים, דאי למ"ד קדשה לעתיד לבא, אע"ג דליכא מחיצות נמי בקדושתה קימא, כדאמרינן לקמן אשר לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו, דכיון דלא בטלה קדושתה אין צורך למחיצות, אבל ר' אליעזר סבר דבטלה קדושתה, מצריך בה קלעים להקריב בה קרבנות צבור, דאלו קרבנות יחיד ראוי להקריב נמי בלא מחיצות, דהכי עולה סוגיא דשמעתא בפ"ק דמגלה [י' ע"א], דלמ"ד אינה קדושה לעתיד לבא, יש אחריה התר, והותרו הבמות, והו"ל כקדושה הראשונה שהיתה בימי דוד עד שלא נבנה בית המקדש שהיו מקריבין קרבנות צבור בבמה גדולה וקרבן יחיד בשאר הבמות, וכך פי' מז"ה בפ"ק דמגלה במהדורא ב', והקדיש שהיו מקדישין היה בא לאסור הבמות.
[שבועות ט"ז ע"א] קדשום השתא [הא] אמרי' לקמן דלא צריכי קדושי אלא אימא ומנאום. פי' אבל אידך תנא דלעיל דאמר דבטלה קדושתן, ס"ל דצריכי קדושי, ומ"ה תני מצאו אלו וקדשום, והיו מקדישין אותן בראוי להם, כגון בסנהדרין ובשיר. ומז"ה כתב במהדורא ג' דערי חומה אין צריכין שום קדוש, ולשון הגמ' אינו מוכיח כדבריו. וע' מה שכתבתי ביבמות פ' הערל מה שחלקתי שם בין קדושת הארץ, ובין קדושת הבית ו(ב)קדושת ירושלם התלויה במחיצות, ובקדושת הארץ הלכה כמ"ד אינה קדושה לעתיד לבא, אבל קדושה התלויה במחיצות קדושה לעתיד לבא, והנכנס במקדש בזמן הזה חייב.
